מיסוי מקרקעין - משרד ליעוץ מס
משרד יעוץ מס והדרכה בראשותה של דורית גבאי

 
03-6128358
חפש
מיסוי מקרקעין דורית גבאי

ועדת ערר אינה מוסכמת למחוק ערר
גם עקב אי התייצבות התובע
 

מאת: דורית גבאי, רו"ח

מבוא
בפסק דין של בית המשפט העליון, שלמה גולובנציץ ואחרים נגד מנהל מס שבח מקרקעין רחובות (1), נקבע כי על אף התנהלות ממושכת של דחיות מצד העוררים, ועל אף שלא התייצבו לדיון שנקבע זמן רב מראש, ועדת הערר אינה מוסמכת למחוק את העררים, אלא בעקבות בקשה לכך מצדו של מנהל מס שבח.

 
העובדות

  1. בשנים 1994-1993, העביר שלמה גולובנציץ לחברת 'פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ', מניות שהיו לו בחברות. העסקאות לא דווחו למנהל מס שבח.
     
  2. בשנת 1999, דרש המנהל הצהרה על העסקאות, ומשלא נענה, הוציא לשלמה ולחברה שומות מס שבח ומס רכישה.
     
  3. שלמה והחברה השיגו על השומות, בטענה שהחברות שמניותיהן הועברו אינן איגודי מקרקעין, ולפיכך העסקאות אינן חייבות בדיווח למס שבח ולמס רכישה.
     
  4. המנהל דחה את ההשגות. על דחייתן הוגשו שלושה עררים (2)
    .
  5. ביום 29.5.2005, התייצב לדיון בהוכחות עורך דין גולובנציץ, שהצהיר כי אין לו ייפוי כוח לייצג את העוררים, אך הוא מבקש את דחיית הדיון לשם השלמת המשא ומתן עם המנהל. גולובנציץ טען כי מחיקת העררים בגין אי התייצבות העוררים, תגרום לרשות המסים שלא להגיע עמם להסכם. באת כוח המנהל ציינה כי הייתה מסכימה לדחייה קצרה של הדיון, אך הוסיפה כי היא אישית לא יכולה להסכים לדחייה כזאת, משום ש"לוח המשפטים" שלה מלא עד הפגרה.
 
הכרעת ועדת הערר:
ועדת הערר לא דנה בעררים לגופם.
נקבע כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את דחיית הדיון. אין להשלים עם כך שבתיקים שנפתחו לפני למעלה מחמש שנים, ושהדיונים בהם נדחו בלי סוף ובסופו של דבר נקבעו לשמיעת הוכחות, לא יטרחו העוררים להופיע, וביום הדיון תבוא בקשה בעל פה לדחייתם.
הוועדה לא קיבלה את נימוקו של עורך הדין גולובנציץ לאי מחיקת העררים - שאם יימחקו, לא יגיעו רשויות המס עם המערערים לידי הסכם - באומרה כי אם רשויות המס סבורות שיש להגיע להסכם, מחיקת העררים לא תשנה את דעתן. באשר להצעה לדחות את הדיון לתקופה קצרה, קבעה הוועדה כי דחייה כזו איננה ברת ביצוע עקב העומס הרב המוטל עליה.
נקבע כי יש למחוק את שלושת העררים, "וזאת מחוסר הופעה של העוררים". חברי הוועדה הוסיפו כי ההחלטה מסיימת את ההליכים בשלושת העררים.
העררים נמחקו. ניתן ביום 21.3.2000.
 
 
גדר המחלוקת
  1. בית המשפט מתמקד בשאלה המשפטית: האם היה בסמכותה של ועדת הערר למחוק את העררים?
 
המערערים טוענים
  1. במקרה זה, לא נתקיימו דרישות תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, משום ששלמה התייצב לדיון, ומשום שבאת כוח המנהל לא ביקשה למחוק את העררים, אלא נתנה את הסכמתה לדחיית מועד הדיון.
     
  2. גם אם ייקבע כי לא התייצבו לדיון, החלטת הוועדה שגויה ואינה מידתית. מן הראוי שבית המשפט יחייב בהוצאות את מי שלא התייצב, אך יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך.
     
  3. על פי הפסיקה, אף אם אי ההופעה סיבתה ב"רשלנות מסוימת", הרי מקום בו קיים סיכוי טוב לקבל את הסעד המבוקש, יעדיף בית המשפט את עשיית הצדק על פני שמירת כללי הפרוצדורה.
     
  4. החלטה על דחייה או מחיקה מחייבת את קיומם של שני תנאים מצטברים: היעדר סיכוי לזכות בסעד המבוקש ואי התייצבות מחמת זלזול חמור כלפי בית המשפט. הוועדה לא התייחסה לתנאי הראשון, ולא נימקה את החלטתה בהפגנת זלזול כלפיה.
     
  5. הוועדה שגתה בקובעה כי למחיקת העררים לא תהיה השפעה על השגת הסכם, שכן משעה שוועדת הערר פסקה לטובתו, "לא התנדב" המנהל להמשיך ולנהל משא ומתן.
מנגד, טענות המשיב
  1. החלטת הוועדה בדין יסודה, והיה עליה לפסוק כך כבר בעבר, כאשר שלמה והחברה לא טרחו להגיע לדיון שנקבע ליום 24.6.2004.
     
  2. שלמה והחברה נקטו בכל תרגיל אפשרי לדחיית הדיונים, ומשאזלו תירוציהם, פשוט לא התייצבו אליהם. אין מדובר בהתנהגות רשלנית בלבד, אלא בזלזול ובחוסר עניין בהליך, העולה עד כדי זניחתו. לאחר שניתנו להם הזדמנויות למכביר להשמיע את טיעוניהם, אין לטעון כי לא נשמעו וכי טובים סיכוייהם להצליח בתביעה.
     
  3. על פי הפסיקה, לא יבוטל פסק דין שניתן בהיעדרו של בעל דין המגלה זלזול כלפי בית המשפט, גם אם טובים סיכוייו.
     
  4. דחיית העררים אינה נעוצה באי עמידה בדרישה פרוצדורלית, אלא בהתנהלות במשך ארבע שנים, העולה כדי זניחת העררים.
     
  5. דחיית העררים נעשתה מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט, שבלעדיה הוא עלול למצוא את עצמו שבוי לנצח בידי הצדדים.
     
  6. אף אם היה המנהל מסכים לדחיית הדיון, עדיין הייתה לוועדה הסמכות שלא לדחותו, ובהיעדר ראיות, למחקו או לדחותו.
     
  7. למערערים אין כל סיכוי להצליח בערריהם.
 
ההכרעה
 
  1. ועדת הערר לא ציינה בהחלטתה מהו הבסיס המשפטי, שמכוחו היא החליטה על מחיקת העררים שלפניה. סמכות המחיקה הרלוונטית במקרה זה, היא מכוח סעיף 157 לתקנות, משום שוועדת הערר היא למעשה הערכאה הראשונה המקיימת דיון משפטי בעניין, בהיותה "הדרג הראשון הרשאי לגבות עדויות ולברר את העובדות במלואן בדרך שיפוטית או כעין שיפוטית..., בעוד שהמנהל נותן את החלטתו כפקיד מינהלי, על סמך מסמכים בלבד שהוצגו בפניו", כפי שנקבע בעניין ברכה חביב (3).
     
  2. תקנה 157(3) מתנה את המחיקה בהגשת בקשת מחיקה או דחייה על ידי הנתבע: "התייצב הנתבע, ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה...".
לאור דרישה זו, ביטל בית המשפט העליון, בעניין חיים חדד (4), את החלטת המחוזי לדחות את התביעה. שם נקבע כי בנסיבות המקרה חלה תקנה 157(3): "שעל פיה רשאי בית המשפט, בהעדר הופעה מטעם התובע, למחוק את התובענה או לדחותה רק לפי בקשת הנתבע... נמצא שבהעדר בקשת הנתבע, לא היה בכוחו של בית המשפט לתת פסק דין". גם בעניין שמואל ליבאי (5), נקבע כי נדרשת הגשתה של "בקשה פורמלית" על ידי הנתבע, לדחיית הבקשה.
אמנם בשני המקרים מדובר היה באי הגשת סיכומים (תקנה 160(ד)) ולא באי התייצבות (תקנה 157(3)), אך בתי המשפט דנו שם מפורשות ומפורטות בדרישת תקנה 157(3).
במקרה שבפנינו, לא רק שנציגת מנהל מס שבח לא ביקשה למחוק את העררים, אלא שעל פי הפרוטוקול, היא אף לא הביעה תמיכה בכך.
  1. ועדת הערר הדגישה בהחלטתה, את הדחיות "בלי סוף" בעררים, שלאחר חמש שנים לא הגיעו לכלל דיון בהוכחות. לא נראה שכיוונה להפעלת סמכותה על פי תקנה 156, המסמיכה אותה למחוק את העררים מחוסר מעש. גם מנהל מס שבח לא טען למחיקה מחמת חוסר מעש על פי תקנה 156. התקנות מקנות לוועדה סמכות למחוק את הערר מחוסר מעש, מקום שהיא סבורה כי הדברים הגיעו לידי כך, ואין סכנה לפיכך, שתהא שבוייה לעד בידי הצדדים. המנהל עצמו יכול היה למנוע התנהלות זו, אילו לא היה נענה לבקשות הדחיות, שעתה הוא טוען כי לא היו אלא תירוצים כדי לא לקיים את הדיון לגופו, או אילו היה מבקש בעצמו למחוק את העררים, כשהעוררים לא התייצבו לדיון.
     
  2. בעניין גינות לאה (6), סוכמה ההלכה באשר לדחיית תובענה עקב אי התייצבות התובע לדיון: "אף כאשר התובע עצמו אינו מתייצב לדיון, ימעט בית המשפט לנקוט בצעד של דחיית התובענה, וכפי שנקבע בהקשר זה: "הלכה היא כי אי-התייצבות לדיון אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר"... הרציונל הוא שלא בנקל יינעלו שעריו של בית המשפט בפני תובע המבקש סעד. זכות הגישה לערכאות, יש לזכור, היא זכות יסוד... על כן, חלף דחיית התובענה במקרה של אי התייצבות, יעדיף בית המשפט אמצעים שפגיעתם בתובע פחותה. כך למשל, יוכל בית המשפט להטיל הוצאות, ולעתים אף הוצאות לדוגמה, על תובע שבזבז מזמנו של בית המשפט ומזמנו של יריבו. ודוק: אין לומר כי לעולם לא ידחה בית המשפט תובענה מחמת אי-התייצבות. לעתים, כאשר מדובר, למשל, בזלזול זדוני או בשימוש לרעה בהליכי משפט, ייתכן שיהיה בכך הצעד הנכון... ואולם, ככלל, יעדיף בית המשפט לבצע את תפקידו במובן של הכרעה בסכסוך על פי טענות הצדדים... "לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק"...".
     
  3.  משלא נתבקשה דחיית העררים על ידי מנהל מס שבח, אין בסמכותה של ועדת הערר לדחותם מיוזמתה, ודחיית העררים בטלה.
 
הערר התקבל. ניתן ביום 6.4.2008.
לא ניתן צו להוצאות.
 
דעת המחברת
כל מקרה לגופו. דחיית דיון היא משהו שכדאי להימנע ממנו, ויש לעשות הכול כדי להגיע ולקדם את עשיית הצדק.
 
 
הערות שוליים:
  1. ע"א 6786/05 שלמה גולובנציץ ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין רחובות
  2. ו"ע 1043/00, ו"ע 1082/00, ו"ע 1081/00
  3. ע"א 664/80 מנהל מס שבח נ' ברכה חביב בע"מ
  4. ע"א 4727/99 חיים חדד נ' מועצה מקומית "מגדל"
  5. רע"א 7193/05 שמואל ליבאי נ' עפרה נלה
  6. ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ

המאמר נכתב ביום 28.1.2018
© כל הזכויות שמורות לדורית גבאי 2018