חכירה מימונית או חכירה תפעולית?

המאפיינים של חכירה ממינהל מקרקעי ישראל קרובים במהותם להקניית בעלות, ולכן חכירה כזו היא בדרך כלל "חכירה מימונית"

מאת: דורית גבאי, רו"ח

 

מבוא

בפסק דין של בית המשפט העליון, פקיד השומה למפעלים גדולים נגד פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ (1), נקבע כי חכירת מסופי נפט ממינהל מקרקעי ישראל, לתקופה ארוכה, במחיר השוק וללא הגבלות משמעותיות על השימוש במקרקעין, היא חכירה מימונית, ולכן יש לרשום במאזנים את המסופים כרכוש קבוע, ואין לנכות מההכנסה את תשלום דמי החכירה השנתיים. עם זאת, ייתכן שיש לחלץ מתוך דמי החכירה, מרכיב של הוצאות מימון, המותר בניכוי.

העובדות

  1. חברת פי גלילות חתמה על הסכמי חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, לגבי ארבעה מסופים לניפוק מוצרי נפט. תקופת החכירה עמדה על 49 שנים, בתוספת אופציה להאריך את התקופה ל-49 שנים נוספות.
  2. הסדרי התשלום בכל ההסכמים כללו מרכיב של דמי חכירה ראשוניים ששולמו מראש, וכן מרכיב של דמי חכירה שנתיים.
  3. פי גלילות רשמה כהוצאה שוטפת, את דמי החכירה השנתיים ששילמה, בכל אחת משנות המס 1998-1993. פקיד השומה סירב להתיר את הניכוי.
  4. פי גלילות חילקה דיבידנד לבעלי מניותיה בשנות המס 1995-1994. לצורך כך, נטלה הלוואות, שבגינן נשאה בהוצאות מימון. את הוצאות המימון הריאליות דרשה פי גלילות בניכוי. פקיד השומה סירב להתיר את ניכוין של הוצאות המימון.
  5. מוסדות התכנון במדינה הגיעו למסקנה שיש צורך להעתיק את הפעילות הקשורה לאחסון מיכלי הגז והדלק ב"מסוף גלילות", לאתר חלופי. לצורך בחירת אתר חלופי, בוצעו סקירות כלכליות והנדסיות, בדיקות הידרולוגיות והערכות שווי. פקיד השומה לא התיר את ניכוין של הוצאות הסקרים והבדיקות.
  6. פי גלילות ערערה על החלטת פקיד השומה למפעלים גדולים (2).
    נקבע, כי במקרה זה, דמי החכירה השנתיים למינהל היוו תשלום עבור זכות חכירה, הדומה מהותית לבעלות בקרקע. דמי החכירה לא הותרו בניכוי גם על פי סעיף 17(2) לפקודה, שכן מדובר במבחן מהותי למונח "שכירות". נפסק כי זכויות החכירה מהוות "נכסים קבועים", ונדחתה הטענה כי אי רישום החכירה במאזן מונע מפקיד השומה להביא בחשבון את זכויות החכירה במסגרת "סכום הנכסים הקבועים" שבחוק התיאומים (3).
    בית המשפט המחוזי קבע, כי בעת החזרת הזכות למינהל, או במכירתה, תקבל פי גלילות תמורה, ותחויב בתשלום מס שבח בשיעור מס מופחת או בפטור באשר לרכיב האינפלציוני – דבר המעניק לה הגנה כפולה גם במסגרת ניכוי הפרשי ההצמדה על ההון הזר שבו השתמשה למימון דמי החכירה. הגנה כפולה זו מצדיקה נטרול באמצעות "תוספת בשל אינפלציה", הקבועה בחוק התיאומים.
    לגבי הוצאות המימון על הלוואות שניטלו לצורך חלוקת דיבידנדים, נפסק כי תיתכן שקילות כלכלית בין נטילת הלוואות למימון פעולתה השוטפת של החברה, לאחר שחילקה את עודפיה כדיבידנד, לבין שימוש במזומני החברה לצורך הפעילות השוטפת, כאשר נלקחות הלוואות לצורך חלוקת הדיבידנד. לכן, הוכח קיומו של קשר עקיף בין ההלוואות שניטלו לייצור ההכנסה. להכרה בקשר עקיף זה ישנם שלושה תנאים: הצטברות רווחים הראויים לחלוקה בחברה לפי דיני התאגידים וכללי החשבונאות; שימוש ברווחים לצורך ייצור הכנסה בעסק; והגבלת גובה ההלוואה בהתאם לגובה הרווח הראוי לחלוקה. במקרה זה, התקיימו כל התנאים האמורים, ולכן יש להתיר את ניכוי הוצאות המימון.
    באשר להוצאות הסקרים, הקיש בית המשפט המחוזי ממצב המכונה "שינוי אומדן חשבונאי", המתייחס לשינוי הערכת אורך חייו של נכס קבוע בר פחת. נקבע כי משהסתבר כי האתר החלופי אינו מתאים להעתקת המסוף אליו, יש להתיר את ההוצאה לגביו, שכן אין בה עוד כל רכיב של יתרון לעתיד. על כן, קבע בית המשפט כי הוצאות הסקרים והבדיקות שהוצאו לצורך בחינת אתרים חלופיים למסוף גלילות, מותרות בניכוי.
    ניתן ביום 6.5.2004.
  1. פי גלילות ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוגע לניכוי דמי חכירה ולסיווג זכות החכירה כנכס קבוע. פקיד השומה ערער בנוגע לניכוי הוצאות מימון ריאליות על הלוואה שנטלה פי גלילות, לצורך חלוקת דיבידנד לבעלי מניותיה ולניכוי ההוצאות על סקרים כלכליים והנדסיים.

 

גדר המחלוקת

בית המשפט מתמקד בארבע שאלות משפטיות:

  1. האם זכאית פי גלילות לנכות את הוצאות דמי החכירה כהוצאה שוטפת, על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה?
  2. אם לא ניתן לנכות את הוצאות דמי החכירה, האם ניתן לחלץ מתוך דמי החכירה את מרכיב הוצאות המימון ולנכותן על פי סעיף 17(1) לפקודה?
  3. האם זכאית פי גלילות לנכות את הוצאות המימון הריאליות כהוצאה שוטפת, על פי סעיף 17 לפקודה?
  4. האם זכאית פי גלילות לנכות את הוצאות הסקרים והבדיקות כהוצאה שוטפת, על פי סעיף 17 לפקודה?

 

המערערת טוענת

  1. באשר לניכוי דמי החכירה, זכויות החכירה במסופים הנן מוגבלות, ולכן לא מדובר בחכירה "הונית". פי גלילות מוגבלת בשימושה בקרקע, ונאסר עליה לעשות דיספוזיציות במקרקעין, בעוד שהמינהל נושא בכל ההנאות והסיכונים שבקרקע בתקופת החכירה ולאחריה. מדובר ב"חכירה תפעולית", כשאורך תקופת החכירה ושיטת התשלום אינם משנים את היותה חכירה תפעולית.
  2. המסלול החלופי שנפסק, לפיו ינוכו דמי החכירה בפינוי המקרקעין החכורים או במכירת זכות החכירה שלה, מעורר קשיים: ראשית, אין ודאות כי מיסוי מקרקעין יקבל את הפתרון ויכיר בדמי החכירה ששולמו במהלך השנים כחלק מ"שווי הרכישה" של זכות החכירה. שנית, לאחר סיומן של 98 שנות חכירה, תקופת החכירה תסתיים מאליה, ללא פינוי או מכירה, כך שלא יתאפשר הניכוי.
  3. חוק התיאומים דורש, שנכס קבוע יהיה רשום במאזן. מאחר שבמקרה זה, מדובר בחכירה תפעולית מבחינה חשבונאית, אין לרשמה כנכס במאזן. מסקנה זו מתיישבת עם מטרת חוק התיאומים, שכן פי גלילות אינה נהנית מעליית ערך אינפלציונית בקשר לנכס, אלא המחכיר הוא זה שימכור בסופו של יום את הנכס ויהיה זכאי לפטור בגין עליית הערך האינפלציונית. מודגש, כי לא נוכה פחת בגין חכירת המסופים, ולפיכך פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוביל לכפל מס – דמי החכירה לא נרשמו כנכס במאזן, ולכן לא זכו להגנה ולא נוכה בגינם פחת, ולפיכך התוספת בשל אינפלציה שוללת הגנה שכלל לא ניתנה. יתרה מכך, דמי החכירה נרשמו על ידי פי גלילות במהלך השנים, כהוצאה המותרת בניכוי שוטף, דבר שהקטין את הונה העצמי, ובגין כך היא "ספגה" כבר תוספת בשל אינפלציה.
  4. גם אם תתקבל עמדת פקיד השומה, יש לחלק את דמי החכירה לקרן דמי החכירה שלא תותר בניכוי, ולמרכיב של הוצאות מימון, המותרות בניכוי על פי סעיף 17 לפקודה. המרכיב ההוני המשולם בעד זכות החכירה, הוא ערכו המהוון של התשלום, בעוד שההפרש בין התשלום בפועל לבין הסכום המהוון יהווה מרכיב מימון המותר בניכוי שוטף.
  5. מתקיים קשר עקיף בין נטילת ההלוואה לייצור ההכנסה, ומתקיימת השקילות הכלכלית הנדרשת להכרה בקשר זה כחריג לכלל. מנתוני הדו"חות הכספיים אף עולה, כי הרווחים לחלוקה עלו על סכום הדיבידנד שחולק. עלות מימון חלוקת הדיבידנד בהון עצמי הייתה גבוהה יותר מאשר בהון זר, שכן לפי גלילות לא הייתה יתרת מזומנים מספיקה לחלוקת דיבידנדים, והיא הייתה נאלצת למכור רכוש קבוע. חלוקת הדיבידנד נעשתה כחלק ממהלך העסקים השוטף של פי גלילות, ולא כחלק משינוי מבנה בחברה.
  6. הוצאות הסקרים הן הוצאות פירותיות שיש להתיר את ניכוין לפי סעיף 17 לפקודה. מדובר בהוצאות ששולמו במסגרת העסקית הרגילה והנמשכת שלה כדי לשמור על זרם הרווחים הרגיל הצפוי מהמסוף. ההוצאות לא הוצאו לצורך רכישת נכס חדש, אלא לצורך מציאת אתר חלופי לנכס קיים. גם אם ייקבע כי מדובר בהוצאות הוניות, יש לטפל בהן כשינוי אומדן חשבונאי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

 

מנגד, טענות המשיב

  1. פקיד השומה מאמץ את העקרונות המשפטיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, ומדגיש כי כאשר תמכור פי גלילות את זכויותיה במסופים, היא תזכה לניכוי מלא של דמי החכירה ששולמו על ידה, ואין מקום לחשש שהיא מעלה בעניין.
  2. יש לבחון את חכירת המסופים על פי מהותה הכלכלית. רוב הסיכויים שטובות ההנאה הנובעות מהזכויות במקרקעין הועברו לחוכר, לכן יש לסווג את החכירה כמימונית. התנהגותה של פי גלילות בפועל, מצביעה על כך שהיא רואה את עצמה כזכאית ליהנות מהפוטנציאל הכלכלי הטמון בשינוי הייעוד של המקרקעין לבנייה למגורים: פי גלילות נהנית מהסיכוי שהמקרקעין יושבחו; המינהל מעניק אופציה לתקופת חכירה נוספת, בדמי שכירות לא ריאליים; פי גלילות התחייבה לשאת בכל המיסים המוטלים על בעלים ומחזיק במקרקעין, ובכלל זה, היטלים בגין השבחת המקרקעין; תקופת החכירה היא משמעותית – 98 שנים; פי גלילות ביצעה השקעות בקרקע בסכומים גבוהים של למעלה ממיליון ש"ח.
  3. הצורך להחזיר את המקרקעין לבעלים בתום תקופת החכירה, אינו שולל על פי התקן החשבונאי, את האפשרות שמדובר בחכירה מימונית. מדובר בתקן בינלאומי, שאינו מתייחס למאפיינים הייחודיים של חכירות מהמינהל, שבמסגרתן החוכרים אינם מצפים להיות מפונים מהמקרקעין בתום תקופת החכירה.
  4. באשר ליישום הוראות חוק התיאומים על המקרה, טענותיה של פי גלילות, משמען היא כי היא מבקשת שגם אם לצורך הפקודה תוכר החכירה כחכירה מימונית, הרי שלצורך חוק התיאומים, ההתייחסות אליה תהיה כחכירה תפעולית. ההגנה מפני אינפלציה תינתן לפי גלילות במכירת זכויות החכירה, שאז המס בגין עליית הערך האינפלציונית עומד על 0%. זכויות החכירה הן נכס קבוע, כמשמעו בחוק התיאומים, ואין ברישומן השגוי במאזנהּ של פי גלילות כדי לשנות זאת.
  5. הטענה בדבר ניכוי הוצאות מימון עלתה לראשונה בערכאת הערעור, למרות שהיא טענה עובדתית הטעונה הוכחה. פי גלילות מעולם לא דרשה ניכוי הוצאות מימון בגין החכירה, ואין לטענתה בסיס, שכן דמי החכירה מתעדכנים על בסיס המדד בלבד.
  6. לא חל כל חריג, המצדיק את התרתן בניכוי של הוצאות המימון, שנצמחו בגין ההלוואה שנטלה פי גלילות לצורך חלוקת דיבידנדים.
  7. הוצאות הסקרים והבדיקות לצורך העתקת מסוף גלילות, הן הוצאות הוניות מטבען. מדובר בהוצאות ליצירת "עץ" חדש או להעתקתו ממקום למקום, ולא בהוצאות שנועדו לשמירה על הקיים. אם יועתק מסוף פי גלילות, הוצאות אלו יהוו חלק מעלות רכישת הנכס החלופי. אם לא יועתק המסוף, יוכר לנישום הפסד הון הכולל את כל ההוצאות שהוצאו בגין רכישת הנכס. בענייננו, לא נותר לפי גלילות הפסד הון, שכן הוצאות הסקרים הן הוצאות אינצידנטליות לנכס שיירכש בסופו של יום.

 

ההכרעה

  1. בהקשר לשאלה הראשונה, דמי החכירה, לתקופה מצטברת הקצרה מ-25 שנה, מותרים בניכוי שוטף, על פי סעיף 17 לפקודה. כאשר מדובר בחכירה שתקופתה המצטברת עולה על 25 שנים, בוחנים האם מדובר ב"חכירה מימונית", המעניקה לחוכר זכויות הקרובות במהותן לזכויות בעלות, ובמסגרת זאת, את כל הסיכויים והסיכונים הנובעים מהשימוש וההחזקה במקרקעין. חכירה זו היא בעלת מאפיינים הוניים, ולכן דמי החכירה לא יותרו בניכוי שוטף. כל חכירה שאינה מימונית, היא "חכירה תפעולית" שמעניקה לחוכר רק את הזכויות להחזקה ולשימוש בקרקע ושמותירה בידי הבעלים את הסיכויים והסיכונים הנובעים מהזכויות במקרקעין. דמי חכירה תפעולית יוכרו בניכוי באופן שוטף, על פי סעיף 17 לפקודה.
  2. כללי התקן הבינלאומי לחשבונאות מספר 17 קובעים כי אם הסיכונים והסיכויים הקשורים בבעלות על הנכס עברו אל החוכר, הרי שמדובר בחכירה מימונית. מאחר שמקרקעין מאופיינים בתקופת חיים כלכלית שאינה מוגבלת בזמן, והסיכונים הכרוכים בבעלות על הקרקע אינם מועברים לחוכר, חכירה כזו תוכר כחכירה תפעולית. קביעה זו מסויגת, בהתחשב במאפייניהן המיוחדים של חכירות המבוצעות על ידי מינהל מקרקעי ישראל, הנוהג להחכיר מקרקעין לתקופות ארוכות במקום להעביר את הבעלות בהן. סמט (4) קובע מפורשות, כי בחוזי חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, לתקופה של יותר מ-49 שנים, יש לטפל כחכירות מימוניות, אלא אם החוכר מתכוון להחזיר את המוחכר למינהל.
  3. חוזי החכירה של פי גלילות עם המינהל מעניקים לה את תקופת החכירה המקסימלית האפשרית – 98 שנים. הסיכוי כי לאחריה, תידרש להשיב את המקרקעין לידי המינהל, הוא קלוש. גם אם תפונה, מדיניות המינהל היא לפצות את החוכר על השקעותיו בקרקע, וניתן לראות בפיצוי כזה, תמורה על העברת הקרקע בחזרה למינהל. דמי החכירה נקבעו בהתאם לשווי הקרקע בעת העברת זכות החכירה, כך שלמעשה פי גלילות משלמת עבור שווי הקרקע בתשלומים. פי גלילות התחייבה לשאת בכל המיסים והתשלומים שיוטלו על המקרקעין, ובהם גם תשלומים החלים על בעלי המקרקעין. בתקופת החכירה הנוספת, תשלם פי גלילות דמי חכירה מופחתים, בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 269. הארכת תקופת החכירה בתקופה נוספת שבה דמי החכירה נמוכים משווי השוק, מהווה אינדיקציה לחכירה מימונית. הסכמי החכירה מטילים על פי גלילות שתי מגבלות מרכזיות: איסור לעשות דיספוזיציות במקרקעין ללא הסכמת המינהל, ואיסור להשתמש במקרקעין מעבר למטרה שנקבעה, ללא הסכמת המינהל. עם זאת, הגבלות אלו שכיחות בהסכמי חכירה מהמינהל, והן אינן מוחלטות, אלא נדרש אישור המנהל לצורך סטייה מהן. המינהל, בתור גוף ציבורי, יסרב לתת את הסכמתו רק במקרים חריגים בלבד. נוסף על כך, במציאות רווחות הפרות פורמליות של חוזי החכירה, כאשר מועברות הזכויות במוחכרים ללא הסכמת המינהל. לכן, לא כל חכירה עם המינהל תיחשב כחכירה תפעולית. בית המשפט המחוזי ניתח באופן יסודי וראוי את שאלת סיווג החכירה, ומסקנתו כי מדובר בחכירה מימונית, מקובלת על בית המשפט העליון.
  4. ההתייחסות לחכירה זו דומה להתייחסות לרכישת נכס מקרקעין. לפיכך, עלות רכישת הזכות על ידי פי גלילות, ניתנת לניכוי בדרך של פחת או בהפחתת שוויה מן התמורה בעת העברת הנכס לאחר. כך נפתר החשש כי דמי החכירה לא יותרו כלל בניכוי.
  5. לאחר שנפסק כי בענייננו מדובר בחכירות מימוניות, לא ניתן לקבל את טענותיה של פי גלילות לעניין חוק התיאומים. היה על פי גלילות לרשום את החכירות המימוניות כנכס, מיד עם תחילת החכירה, ובמקביל לרשום התחייבות לזמן ארוך, וכך להתייחס אליהן על כל המשתמע מכך. רישום כזה פותר את כל הקשיים הפרקטיים והתיאורטיים שמעלה פי גלילות. החכירות מהוות נכסים קבועים, לפי חוק התיאומים, גם אם לא הופיעו במאזנה של פי גלילות ככאלו. משכך, מחויבת פי גלילות בתשלום תוספת בשל אינפלציה, בגין נכסים קבועים, שמומנו על ידי הון זר, כפי שמוסבר בפירוט בעניין פז גז (5).
  6. בהקשר לשאלה השנייה, פי גלילות טענה במסגרת סיכומי תשובתה בערעור, כי יש לחלץ מתוך דמי החכירה ששולמו, מרכיב של הוצאות מימון, המותרות בניכוי על פי סעיף 17(1) לפקודה. על פניו, נראה כי יש טעם בטענה זו, ונראה כי פקיד השומה אינו חולק על הטעם בה, אלא על השאלה האם יש לה השלכה על המקרה דנן. הסוגיה מעלה שאלות משפטיות ועובדתיות כאחד. לכן וכדי לא להגיע לתוצאת מס מעוותת, נקודה זו תוחזר לדיון בפני בית המשפט המחוזי, שם יוכלו הצדדים להשמיע את טענותיהם בפירוט, והוא אשר יכריע בה.
  7. בהקשר לשאלה השלישית, בעניין פז גז נפסק, כי ככלל, יש לבחון את התקיימותו של קשר ישיר בין הוצאה לבין ייצור הכנסה, ולא לאפשר ניכוי הוצאות על בסיס קשר עקיף בין השניים. עם זאת, במקרים שיצדיקו זאת, ייתכנו חריגים לכלל זה, שיאפשרו הכרה בקשר עקיף, וחריגים אלו ייקבעו ממקרה למקרה כפי שנעשה בעבר. בעניין פז גז, לא הוכר הקשר העקיף בין ההלוואה שניטלה לבין ייצור הכנסה, שכן לא התברר כובד הנטל שיוטל על פקיד השומה בבחינת השאלה האם אכן קיימים רווחים הראויים לחלוקה אצל הנישום מבחינת דיני התאגידים וכללי החשבונאות והשלכותיו של חוק התיאומים על העניין.
    הסוגיה התיאורטית הוכרעה בהלכת פז גז. העליון דן בהשלכותיה על ענייננו. בעניין פז גז, חולק הדיבידנד במסגרת הליך מיזוג בין שתי חברות, על מנת להשוות את שווי שתי החברות המתמזגות. שם עלו השאלות: האם בכלל היו בידי החברה שם באיזשהו שלב, העודפים הדרושים לצורך חלוקת הדיבידנד כדין? האם הציוד והמלאי שנרכשו על ידי החברה, לא נרכשו למעשה באמצעות הון זר, כך שהחברה תזכה לניכוי הוצאות כפול? האם מטרת מימון הדיבידנדים מהון זר הייתה הפחתת מס? שם הועלה חשש מרכזי להטלת נטל כבד על פקיד השומה, שייאלץ לבחון את המבנה המימוני של הפירמה על מנת לקבוע האם אכן ישנו קשר עקיף בין ההלוואות שניטלו לבין ייצור הכנסה.
    לעומת זאת, המקרה שבפנינו פשוט וברור הרבה יותר. הוא אינו מטיל נטל כבד על פקיד השומה לבחינת התקיימותו של הקשר העקיף, שכן אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, ואין חולק כי מבחינת דיני החברות, רשאית הייתה המערערת לחלק דיבידנד באותה עת, בלי קשר לתזרים המזומנים שלה. מהדו"חות הכספיים, ברור כי לפי גלילות היו רווחים הניתנים לחלוקה, שהוצאו לצורך ייצור הכנסתה, ובשנים העוקבות היא חילקה דיבידנדים העומדים בתנאי דיני החברות והחשבונאות, שמומנו בהון זר, עקב יתרה מזערית של מזומנים, שהייתה מאלצת אותה לממש רכוש קבוע. נסיבות אלו מצדיקות להחיל במקרה זה את החריג, המכיר בקשר עקיף בין הלוואה לייצור הכנסה, ולאפשר לפי גלילות לנכות את הוצאות המימון שנצמחו על ההלוואות שנטלה לצורך חלוקת דיבידנדים.
  8. בהקשר לשאלה הרביעית, אכן כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מדובר בהוצאות הוניות ולא בהוצאות פירותיות. אין הבדל בין הוצאות שהוצאו לצורך רכישת נכס חדש לבין הוצאות שהוצאו לצורך רכישת נכס חדש שנועד להחליף נכס קיים. בשני המקרים, אלו הוצאות נלוות לרכישת הנכס, ולפיכך ההוצאות יצטרפו לעלות הרכישה, לכשרכישה זו תתממש, ויופחתו ממנה כהוצאות פחת במהלך השנים.
  9. פקיד השומה טען כי יש להמתין לרכישת נכס חלופי למסוף גלילות, ובעת הרכישה יתווספו כל הוצאות הסקרים והבדיקות לעלות רכישת הנכס החלופי. תוצאה זו אינה הוגנת. מציאת נכס חלופי, במקרה כזה, יכולה להיות עניין מורכב וממושך. לפיכך, הקונסטרוקציה שבה בחר בית המשפט המחוזי, למצב שבו רכישת הנכס אינה מתממשת, היא ראויה. ההתייחסות להוצאות לבדיקת ובחינת הנכס, תהיה פר נכס. דהיינו, הוצאות לבדיקת נכס מסוים יצטרפו לעלות רכישתו, ואם הנכס לא נרכש בסופו של דבר, יש להתייחס למצב כשינוי אומדן חשבונאי – היתרה הבלתי מופחתת של הנכס, שהיא הוצאות הסקרים והבדיקות, תופחת בבת אחת באותה שנה שבה הוחלט שלא לרכוש את הנכס (כך נכתב על ידי סמט). הוצאות אלו היו מופחתות כהוצאות פחת משווי הנכס שהיה נרכש בסופו של דבר, כך שלמעשה אין הבדל עקרוני בין שתי הגישות, אלא הבדל של תזמון הפחתת ההוצאות.

 

ערעורה של פי גלילות, מלבד בחינת הסוגיה של הוצאות מימון, שתוחזר לדיון בפני בית המשפט המחוזי, נדחה. ערעורו של פקיד השומה נדחה. ניתן ביום 28.10.2007.

 

הערות שוליים:

  1. ע"א 8301/04, ע"א 10391/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ
  2. עמ"ה 1009/99 פי גלילות מסופי נפט וצינורות נ' פקיד שומה למפעלים גדולים
  3. חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985
  4. יעקב סמט, חשבונאות פיננסית
  5. ע"א 6557/01 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים

 

 

המאמר נכתב ביום 17.6.2018
© כל הזכויות שמורות לדורית גבאי 2018
#96
Print Friendly, PDF & Email
דורית גבאי | רו"ח

דורית גבאי | רו"ח

יש לכם שאלה?

מלאו פרטים ונחזור אליכם