העדר מדיניות מס ארוכת טווח והשלכותיה

מאת: דורית גבאי, רו”ח

חקיקת המס עוברת שינויים גדולים וקטנים וחוקי המס משתנים כל אחד במסלול עצמאי ובמסלול צולב של מספר חוקים. אין זה סוד שאי אפשר להמשיך ככה.
האמת, למיטב ידיעתי, אין אדם אחד או קבוצת מומחים שתעזור לשר האוצר לקבוע מדיניות ארוכת טווח המבוססת על נתונים, סטטיסטיקות ושאיפה ארוכת טווח  שאליה רוצים לשאוף.

הבסיס של חקיקת מס היא ההיגיון והמטרה שהיא מקדמת, היא הפשטות שלה והיא היכולת ליישמה ולהוציאה אל הפועל. אולם כל אלה מושתתים על נתונים. על עובדות.
אם הנתונים והעובדות אינם ידועים לקובעי המדיניות, או מסולפים, או אינם מושתתים על מלוא העובדות וכפי שהן נאספו על פני זמן, באופן שיטתי, אין להם בסיס מחקרי לקבע מדיניות מס שתתאים לנו – בישראל, לנו כמדינה שמייצאת ידע ומוצרים לחו”ל, לנו כמדינה השואפת לאי תלות בבנקים העולמיים ורוצה להגיע לחוסן כלכלי. חוסן כלכלי זה פלוס בחשבון הבנק!

כמה זמן נרצה להיות תלויים ב”טובות” ובתמיכות של אובמה או אירופה?

כלכלה יציבה מבוססת על ניהול הגיוני של המרכיבים שלה. לפחות בהיבט המס – איני מוצאת מדיניות, איני מוצאת ניהול ומה שנראה כבר שנים רבות, הוא כי שיוזמות חקיקה שמגיעות ממשרדי הממשלה והשטח משתרבבים זה בזה, לא על נתיב אחד, מתנגשים ויוצרים הצלבות של מגמות שנעצרות אחת בשנייה ויוצרות עיכובים, מחסומים, עצירת זרימת הכנסות ממיסים ועצירת הכלכלה כולה וכן הלאה.
חוקי עידוד שנועדו לעודד מתגלים שחוקים שלא “הביאו” את הסחורה, פשרנויות משפטיות ניתנות וככה יוצא כסף גדול החוצה וחוזר ברווח ובלי מס. אי הבנות אלו או יישום כזה של חוקים הוא פרי של חקיקה מבלבלת – חקיקה שאינה מתקדמת על נתיב ברור.
אופק חברתי, זה הכינוי ששמעתי אותו במשרדי האוצר, אשר מולבש על העולם העיסקי בלבד, עולם עסקי אשר צריך לשאת על גבו את כל החוליים וההתמודדויות של החברה, הוא עוד שלב בדרך לקריסה.
האם ניתן בכל קושי שמתגלה – להעמיס את התרגום שלו לכסף על אותם אנשי עסקים? ממש לא. בדיוק כמו שלא ניתן למחול על מיסים של אנשי עסקים ובעלי הון אשר לא הצהירו עליו ולתת להם “חנינות מס” ועוד כהנה יוזמות.

כדי שההיגיון יהיה נחלתנו – לא בעלי ההון צריכים לקבל מתנות ולא בעלי ההון ואנשי העסקים – ברמות ההכנסה הנמוכות יותר צריכים לשאת כל קושי או בעיה שצצה במדינה בדמות של נטלים נוספים. שלושה אחוזי מס נוספים על בעלי הכנסות גבוהות ברמה ראשונה ועוד שני אחוזים ברמה גבוהה יותר של הכנסות. ככה מוטלים על אותה קבוצה עוד ועוד נטלים- חבויות מס  שמימלא הם אלה שנושאים בכל הנטל הכלכלי. ובלי “להרגיש”, גוזלים מהם עוד נתח ועוד סיכוי שבעל עסק יתרומם ויגיע – הוא – לעצמאות כלכלית בלי תלות בבנקים או בחסדים של משהו. כאילו ממש מתאמצים להוריד את היצרים למטה. עלית למעלה – לא, זה לא בסדר, תשלם עוד מס, תרד!

מצאתי מאמר מדהים שחיבר הפילוסוף וההומניטר ל. רון האברד.

הנה ציטוט ממנו:

“ההתנוונות של הממשל במערב מוסברת כולה בחוק הבא שלכאורה הוא ברור מאליו:
כשאתה מתגמל על סטטיסטיקות יורדות ומעניש על סטטיסטיקות עולות אתה מקבל סטטיסטיקות יורדות.

אם אתה מתגמל על אי-תפוקה אתה מקבל אי-תקופה.

כשאתה מעניש על תפוקה אתה מקבל אי-תפוקה.” 

ל. רון האברד

מתוך ספר האתיקה. שם המאמר: גמול ועונשים.

המאמר מכיל דוגמאות רבות של היישום של החוק הזה והתוצאות על פני ההיסטוריה כולה, וככה נפלו תרבויות כגון יוון העתיקה, רומי, צרפת וכן הלאה.

מבחינתנו, בעולם המס, משמעות הדבר שאם נמשיך להעניש את היצרנים, העובדים בעלי הכנסות גבוהות, העסקים ונטיל עליהם עוד ועוד מיסים – שזה יותר קנסות מנקודת מבטם, על הצלחתם העיסקית אשר מבוססת על יכולותיהם, על מוצריהם, על התמדתם, על רעיון חדשני שהמציא האבא לפני חמישים שנה והבן ממשיך – בשל מוניטין וכן הלאה שהצליחו לשמר ולהגדילו, ואז באה המדינה ומחליטה להעמיס עוד מיסים ועוד תשלומי חובה על אלה, אשר הצליחו בעצמם בלי טובות, בלי מענקים ובלי כל עזרה. היתכן?

הם לא הכתובת לטיפול בכל חוליי החברה!
לא יתכן שכל פעם שחסר כסף, מחפשים אתו הכי קרוב והכי קל. בעלי העסקים והחברות.

באותה נשימה, אני סבורה שמתן הקלות וערוצים שאינם ברורים באופן ניסוחם והענקת מענקים לעידוד הייצוא וכן הלאה, עם רמת ודאות נמוכה לקבל את תרומה שלשמם ניתנו – ברמת מדינה, זו טעות מכיוון שני.

צריך לעזור למי שעוזר לעצמו ויכול להבטיח לנו כמדינה ולעצמו שיעמוד בהתחייבות שלו.
צריך להפסיק לחשוב על העמסת מיסים ונטלים נוספים – כפתרון הקסם – כי אנחנו נכרות את העץ שעליו אנו יושבים כולנו.

70% מהכלכלה שלנו מבוססת על עסקים משפחתיים, לא חברות ציבוריות ורשויות ממשלתיות.
לכן, המגמה של העמסת נטלים על העורק הראש שמיצר, שקונה, שמשקיע, שמחליף נכסים, שמעסיק עובדים, שמייצר מקומות עבודה לעובדים חדשים, ודואג להם ולעתידם במכלול של דברים – לא יכול לשאת כל שנה נטל חדש.

זה יביא בדיוק כמו שנרשם במאמר שלעיל:
כאשר אתה מתגמל לפי סטטיסטיקות – אתה תקבל את ההתקדמות בכיוון הנכון.
אם הענשת מי שתרם והתקדם בעסק לגבהים חדשים בהטלת מסים נוספים עליו , תקבל ירידה בסטטיסטיקות. כלומר – פחות מס שנכנס לקופה.

אם תמשיך להעניק מתנות (מחיקת חובות מס של מעלימים בדמות חנינת מס, מבצע “מס וחלילה” למיניהם) וסבסודים לאלה שאינם תורמים, תקבל ירידה בסטטיסטיקות. כלומר – פחות מס לקופה. זה מסר פסול והתוצאה שלו, פחות מס בקופה בטווחי הנצח!
זה עובד בכל מקום, בכל קבוצה ובכל קטגוריה.

תסתכלו על עצמכם – כל פעם שכאשר הייתם מצליחים וקבלתם חיזוק מאימא או אבא בדמות חיוך או שי כלשהו, קבלתם את הכח והמניע הטבעי להמשיך ולהתקדם. בפעם הראשונה שקבלתם מתנות על כלום או עונש על דבר שלא עשיתם – ירדתם בתפקוד!
תבדקו את זה.
לכן, אין חנינות, אין פרסים ואין נטלים על היצרנים.

ועדי עובדים, אני יודעת מה זה, תפקידם להביא את המשרד להתרחבות, למתן שירותים מעולה ובלי להסכים בשום אופן שחברים במשרדים ימשיכו לקבל משכורות כאשר הם אינם תורמים. לא לקבל עובדים בשביל לסדר להם עבודה. לא להעניק גמולים כי הוא הגיע לשלב מסויים אלא רק כאשר השיג ותרם תרומה שניתן למדוד אותה על פני תקופת הבדיקה.
השיטה עקומה. הנתונים מסולפים. הנתונים חסרים. הפתרונות ניתנים על בסיס בסיס נתונים לא שלם ושאינו נכון ולכם לא יוצאים מהמצב. כל הזמן מחפשים מקורות לכסוי. אי אפשר לצפות מאותה קבוצה שתתן את הכסוי הזה. גם לארנק שלהם יש תחתית. ואם תלחצו אותו לגרד אותה, הוא ישקר, הוא יעלים, הוא ישחק עם המספרים, הוא יתכנן מיסים על הקצה ועוד ועוד. מי צריך את זה?

לסיכום,
הפתרון מתחיל בלהבין את העובדה שאין לנו דרך. בלהבין שהמדיניות במסים אינה קיימת, ואם קיימת אינה עובדת.

בלהבין שאי אפשר להתחיל ממשלה חדשה – ולהמשיך אותה על טייס אוטומטי.

כל שר, ובעיקר שר האוצר וראש הממשלה, צריכים לדרוש נתונים. לא דעות של אקדמאים, לא ספורים ושקרים של מקורבים, לא בקשות שמקדמות מגזר אחד תמיד על חשבון אותו המגזר.

ואז, לבצע הערכה עדכנית של הנתונים ולצאת עם תוכנית.

תוכנית עם יעדים ומטרות שכולנו נדע למה המאמץ כדאי.
תוכנית שבה כולם לוקחים בה חלק. העובדים, החברות, בעלי ההון והממשלה. כולנו נדע לאן אנחנו מתקדמים.
תוכנית שמקדמת אותנו לעבר עצמאות כלכלית שזה הדבר שכולנו רוצים אותו, זה חלק מהביטחון הקיומי שלנו.
מה לא ברור בחלוקה צודקת של הנטל?
צודקת זה לא אומר – שאלה שהרוויחו יותר ישלמו יותר. זה לא נקרא חלוקה צודקת. האדם שהרוויח השנה יותר – עשה את זה, למה מגיע לו לשלם יותר? נהפוך הוא, זה שהתקדם בעסק, ויצר עוד רווח – צריך לתת לו פרס, אתם זוכרים – חיזוק מאימא ואבא! הפרס צריך להגיע בדמות הפחתת מסים, לאורך זמן ועל בסיס מודל שייבנה לאור הנתונים.

נכתב ביום 23.11.2012 על בסיס מאמר קודם מחודש 9.2009.

© כל הזכויות שמורות לדורית גבאי

ב.א.