דחיית טענת שיתוף, שהועלתה על יורשים לאחר מות בן הזוג

מאת: רו"ח דורית גבאי

 

מבוא

בעניין דינה כהן ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז מרכז (1), דחה בית המשפט המחוזי את התובענה של ילדי מנוחה, וקבע כי מקום בו בחייה לא טענה המנוחה לחזקת השיתוף, על אף הזדמנויות שונות שהיו לה, ובחרה שלא לתבוע את זכויותיה על פי חזקת השיתוף, יש לראותה כמי שוויתרה על זכות זו, וכפועל יוצא מכך, לא עומדת ליורשים הזכות לטעון לשיתוף נכסים שהיה נהוג לכאורה בין הוריהם המנוחים.

עובדות

  1. המנוח לוי אוחיון ז"ל, הרשום כבעל הזכויות בבית ברחוב ים המלח 30 בגני תקווה, נפטר בשנת 1974, והותיר אחריו את אלמנתו, המנוחה חנה אוחיון ז"ל, לה נישא בשנת 1939, ואת ילדיו וילדי המנוחה.
  2. צו ירושה לאחר פטירת המנוח חילק את רכושו בין המנוחה (רבע) לבין ילדיו.
  3. רישום הזכויות בנכס על שמות יורשי המנוח בוצע בשנת 1990.
  4. בשנת 1992, לאחר רישום זכויות היורשים בלשכת רישום המקרקעין, האלמנה הקנתה חלק מהנכס לבן אליהו אוחיון בשנת 1992, וחתמה על תצהיר העברה ללא תמורה.
  5. האלמנה נפטרה ב-2005.
  6. במסגרת הליך זה, הילדים מבקשים לקבוע, כי האלמנה הייתה זכאית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות שנרשמו כולן על שם בעלה, וזאת מכוח טענת השיתוף.
  7. בסמוך למועד הגשת התובענה, מכרו הילדים את הבית והגישו הצהרה למנהל.
  8. התובענה הוגשה מלכתחילה לבית המשפט לענייני משפחה, והועברה לבית משפט זה בשל חוסר סמכות עניינית.
  9. הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על סמך החומר הקיים בתיק.

 

 

גדר המחלוקת העיקרי

האם מחצית הזכויות בבית הן של המנוחה?

לטענת הילדים, נעשה רישום הזכויות על שם המנוח, כמנהג המקום וכתרבות יוצאי מרוקו, שבהם אבי המשפחה אחראי על ניהול העניינים הרכושיים, אולם אין להסיק מכך כי הרכוש היה שלו, אלא להיפך – הרכוש, לרבות הבית, היה משותף לו ולמנוחה.

הילדים טוענים כי יש לאפשר לבן הזוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, גם אם הדבר נעשה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף, ואין לומר כי בן הזוג שעליו לא רשומות זכויות, ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף. ברצון הילדים היה להבטיח כי בעתיד, עת ירצו למכור את הבית, תישמרנה זכויות המנוחה, לצורך חישוב המס המוטל על כל עסקה שתבוצע, ולכן הם ביקשו לקבוע כי המנוחה הייתה בעלת מחצית הזכויות בבית, למרות שהבית נרשם במקור אך ורק על שם המנוח.

פסק הדין

הילדים משיתים את תובענתם על הטענה כי רכושם של המנוחים היה רכוש משותף, למרות שנרשם רק על שם המנוח. כאמור, טוענים הם כי הרישום בוצע על פי מנהג המקום, ולא באופן המשקף את הזכויות האמיתיות. המנוח והמנוחה חיו בהרמוניה מלאה והביאו לעולם 11 ילדים. אורח חייהם היה כזה שהמנוח פרנס את המשפחה, ואילו המנוחה ניהלה את משק הבית, ודאגה לצורכי הבעל והילדים.

ואולם, הילדים לא הציגו ראיות לשיתוף הנטען בין המנוח לבין המנוחה בכל הרכוש. אין בתצהיר שהוגש מטעמם כדי להניח תשתית עובדתית מתאימה לכך שבין המנוח למנוחה התקיימו יחסי שיתוף מלאים ביתר תחומי חייהם המשותפים.

טענת השיתוף הועלתה לראשונה על ידי הילדים, שנים לאחר מות המנוחה, ללא כל ביסוס ראייתי כלשהו שיהיה בו כדי לתמוך בה, ומבלי שהמנוחה עצמה נקטה בחייה הליך כלשהו להצהרה על זכויותיה, למרות שהיו נקודות זמן בהן ניתן היה להעלות זאת. כך למשל, ניתן היה להעלות זאת בעת הוצאת צו הירושה של המנוח, או בעת רישום הזכויות בנכס על שמות יורשי המנוח בשנת 1990, או בעת שהקנתה המנוחה חלק מהנכס לבן אליהו אוחיון בשנת 1992. המנוחה חתמה אז על תצהיר העברה ללא תמורה לבן, לצורך הקטנת המס המוטל על העברה כזו, אולם לא ביקשה להצהיר על זכויותיה בנכס מלכתחילה, אף שהייתה מיוצגת על ידי עורך דין.

הנטל להוכיח את טענת הבעלות המשותפת, מוטל על כתפי הילדים, אך הם לא הרימו את הנטל העובדתי הנדרש.

הכלל הוא כי חזקת השיתוף אינה קמה באופן אוטומטי בכל מקרה שבו מנהלים בני הזוג חיי שיתוף וזוגיות, אלא כדי להקים את החזקה, נדרשות פנייה לבית המשפט והוכחת נסיבות המקימות לכאורה את החזקה, כאשר הרכיבים העיקריים שייבחנו הם האם נתקיימו במהלך החיים המשותפים, אורח חיים תקין ומאמץ משותף.

עוד קבע בית המשפט העליון (2), כי זכות בן הזוג לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את החזקה, וכי אין לחסום בן זוג הטוען להתקיימותן של נסיבות המצביעות על היווצרות שיתוף בנכסים מכוח החזקה שבדין, אף אם הדבר נעשה באיחור. הזכות לטעון לקיום חזקת השיתוף, נתונה בראש ובראשונה לבן הזוג, והיא אינה זכות אישית גרידא, כך שעם מות בן הזוג, נמנע בית המשפט מלהכיר בזכויות על פי הלכת השיתוף.

בית המשפט המחוזי התבסס על ההלכה הפסוקה (3), לפיה אין למנוע מלכתחילה מהיורשים לבוא בנעלי בן הזוג ולבקש הכרה בחזקת השיתוף וכי קיימים מקרים בהם יהיה ראוי לאפשר ליורשים לפנות לבית המשפט בבקשה זו, אף על פי שבן הזוג לא פעל לשם כך במהלך חייו. עם זאת, תתעורר מניעה במקרים בהם יש לראות את בן הזוג כמי שוויתר על זכותו לתבוע את הפעלת החזקה. למשל, אם במהלך חייו הייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול לשם מימוש השיתוף והוא לא עשה כן, הוא ייראה כמי שבחר לוותר על זכותו להוכיח את קיומה. במקרה כזה, לא יוכלו יורשיו לטעון לתחולתה.

כמו כן, בית המשפט הזכיר טעמים נוספים שבגינם יש להימנע מהרחבת הלכת השיתוף, וביניהם, העובדה כי טיב היחסים ומשטר השיתוף שהיו בין בני הזוג, ידועים בראש ובראשונה להם, וכי מתן אפשרות לקרובי משפחה אחרים, אפילו אם המדובר בילדיהם, לטעון בשמם כיצד הסדירו את חייהם המשותפים, עלול לפתוח פתח לא רצוי. כאשר בן הזוג בחר בחייו שלא לעמוד על זכויותיו, מתן אפשרות ליורשיו לטעון זאת במקומו, מהווה התעלמות מבחירתו בחייו, בחירה שנסיבותיה אינן בהכרח ידועות.

 

עמדת המחברת

הנטל להוכחת חזקת השיתוף אינו פשוט, ומהווה דרישה בסיסית בבקשה כזו. הטענה שהייתה הזדמנות קודמת, מתיישבת עם הלכה קודמת (2), שקבעה שיש להעניק הלכת שתוף במקרים שבהם לא הייתה הזדמנות קודמת לדרוש את החלקים מכוח הלכה זו.

המשמעות של אי ההכרה בשיתוף היא בדרך כלל של יצירת נטל מס גבוה יותר, ולכן במקרים הבאים, יש לפעול ולהשיג פסק דין הצהרתי עם הראיות הדרושות הלכה למעשה, ולזמן את מנהל מס שבח שיביע את עמדתו, על מנת שזה יהיה בר תוקף לצורכי חוק מיסוי מקרקעין.

במקרים שבהם אחד מבני הזוג בחיים, יש לפעול ולמהר לעשות כן, כי הדבר יוכל לעזור לעשות את זה יותר בקלות.

 

הערות שוליים

  1. ה"פ 1725-02-09 דינה כהן ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז מרכז, מיסים כג/4 אוגוסט 2009 ה – 38, ניתן ביום 19.5.2009
  2. ע"א 177/87 לידיה וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה פד מד(4) 607
  3. ע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה פד מח(3) 372

 

00נכתב ביום 30.11.2019

© כל הזכויות שמורות לדורית גבאי

 

#1225

Print Friendly, PDF & Email
דורית גבאי | רו"ח

דורית גבאי | רו"ח

  • כל הזכויות שמורות לדורית גבאי

יש לכם שאלה?

מלאו פרטים ונחזור אליכם