מאת: דורית גבאי, רו”ח

מבוא

בפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נאות מרגלית בע”מ נגד פקיד השומה רחובות (1), נדונה בקשתה של חֶברה להתיר לה ניכוי הוצאות משכורת והחלפת בורות שופכין. נקבע כי משכורת ששולמה טרם יצירת ההכנסה, היא הוצאה הונית. לעומת זאת, כריית בורות שופכין במקום בורות סתומים היא פעולת אחזקה שאינה מהווה יצירת נכס חדש או יתרון חדש, לכן היא הוצאה פירותית המותרת בניכוי מן ההכנסות השוטפות.

העובדות

1. חברת ‘נאות מרגלית בע”מ’ נוסדה בשנת 1963. החברה בנתה בית חולים לחולי נפש בראשון לציון, שפתח את שעריו ביום 1.7.1964.
2. החל מיום 15.1.1964, שילמה החברה משכורת לפסיכיאטר, שנשלח להתלמד בבית חולים אחר ולא עבד בבית החולים טרם פתיחתו.
3. בחצר בית החולים נכרו שמונה בורות שופכין, אולם אחדים מהם לא היו טובים. בשנת 1964, נותקו ארבעה מהבורות, ונכרו אחרים במקומם, לפי דרישת שלטונות הבריאות המקומיים.
4. החברה ביקשה להתיר את ניכוי משכורת הפסיכיאטר והוצאות החלפת בורות השופכין, מההכנסות לשנת המס 1964. פקיד השומה סירב להתיר את ההוצאות.

גדר המחלוקת

בית המשפט מתמקד בשתי שאלות משפטיות:

1. האם יותרו הוצאות בגין משכורת ששולמה לפסיכיאטר, במשך כחצי שנה, לפני שבית החולים החל לפעול ולייצר הכנסות?
2. האם יותרו הוצאות בגין ניתוק וכרייה מחדש של בורות שופכין?

המערערת טוענת

1. תנאי לקבלתם של חלק ניכר מהחולים הוא הפניה מאת הרופא המחוזי. ההפניה תינתן רק במידה שהניהול הרפואי יתאים לתנאים ולנהלים המקובלים בארץ. הפסיכיאטר עלה לארץ לאחרונה, ואינו מכיר את התנאים והנהלים הנדרשים. לכן תקופת ההתלמדות היא תנאי בל יעבור להכשרת בית החולים לקליטת חולים.
2. כריית הבור החדש במקום זה שנסתם, לא השביחה את המתקן, אלא החליפה אותו, והוצאה זו נזקפת לחשבון הפירות. הבור נסתם, משום שהאדמה לא הייתה מתאימה ולא היה מנוס מכריית בור נוסף או בורות נוספים.

מנגד, טענות המשיב

1. משכורת הפסיכיאטר בעת ההתלמדות לא הוצאה על ידי החברה בייצור הכנסתה, שהרי אז עדיין לא יצרה החברה שום הכנסה. מדובר בהוצאה הונית שנעשתה למטרת הכשרת בית החולים לפעולתו.
2. בור השופכין לא התבלה, אלא היה גרוע ובלתי יעיל לייעודו, לכן היה צורך להחליפו בבור אחר. הדבר דומה לכריית הבור המתאים מלכתחילה, לפני שהחברה התחילה בפעולותיה.

ההכרעה

1. בהקשר לשאלה הראשונה, קובע בית המשפט, כי בנסיבות אלה תשלום המשכורת לרופא לפני תחילת יצירת הכנסת החברה, כלומר לפני פתיחת שערי בית החולים לחולי נפש, היה הוצאה הונית בהכשרת המוסד, בדומה לכל שאר ההוצאות שהוצאו לכך, כגון בנייה, ציוד, רישום החברה וכו’.
2. בהקשר לשאלה השנייה, סוגיית ההכרה בהוצאות בקשר לבורות השופכין איננה קלה, כי לא תמיד ברור מהו הגבול בין אחזקה לבין חידוש.
3. בפסק דין מרכז החמצן (2), סקר בית המשפט העליון את ההלכה האנגלית, וכן את האפשרויות להשיג פחת או ניכוי לפי החוק המקומי. בפסיקה האנגלית נקבע העיקרון לפיו: “לא די בכך שאין בחידוש (המתקן או הציוד) משום השבחה”. השאלה שעלתה בפסיקה, הייתה האם על ידי ההוצאה נעשתה פעולה שהעניקה לחברה יתרון בעל ערך מתמיד, דוגמת נכס.
4. בענייננו, הייתה החלפת בור שופכין סתום בבור חדש. בורות שופכין, דרכם להתמלא. תקופת הזמן של השימוש היעיל בבור אינה בשליטת בעליו. יש אדמה טובה ויש אדמה גרועה, אך אין בכך בלבד כדי לקבוע את אופיו של בור שופכין כנכס הון, שאין עליו התרת הוצאה שוטפת, או כנכס מתחלף שהחלפתו תדירה. כריית הבור המחליף לא יצרה לחברה יתרון חדש ולא נכס חדש, אלא רק אפשרה לה לקיים את מערכת הביוב בצורה יעילה. לפיכך, ההוצאה לכריית בור שופכין חדש, במקום זה שנסתם, היא הוצאה פירותית הניתנת לניכוי.

הערר התקבל חלקית. ניתן ביום 28.5.1969.

כל צד נושא בהוצאותיו.