מה דינן של הכנסות מדמי שכירות שהוסבו לחברה, כאשר הבעלות על המקרקעין היא של היחיד?

מאת: דורית גבאי, רו"ח

מבוא

מקרה המערער יעקב טוהרי(1)  עוסק   בהכנסות משכירות נכס של המערער, אשר הסב את פירות השכירות על שם החברה בבעלותו ודרש כי המשיב, פקיד השומה, יכיר בכך כהכנסות של החברה ולא שלו.

עובדות

1. בבעלות המערער ושותף נוסף נכס מקרקעין, המורכב משתי חנויות ומניב הכנסה משכירות.
2. בבעלות המערער ושותף אחר חברה לשיווק והפצה בע"מ.
3. בין המערער לחברה נחתם הסכם הסבת דמי השכירות מהנכס של המערער בלבד, וכך נעשה בשנים 1989 – 1997.
4. דמי השכירות נרשמו בדו"חות החברה, והוצהרו למשיב כהכנסות החברה.
5. בחודש מאי 1992 נחתם הסכם פשרה בין המערער לבין פקיד השומה בגין שומת הכנסה אישית של המערער לשנים 1989 – 1990, ועיקרו כי ההכנסות משכירות הנכס יוכרו כהכנסות של החברה.
6. במסמך הפשרה צוין על-ידי המשיב, כי מבנה הסבת דמי השכירות לחברה בעיתי, אך משיקולי מעשיות, המשיב הסכים לקבל את ההצהרה כאמור בפשרה. המפקח תיעד את הדברים בתרשומת בתיק, וניתן בבירור להבין שבשל העובדה ששיעורי המס אצל היחיד והחברה היו כמעט זהים, לא נגרם נזק ממשי לקופת המדינה  באותה נקודת זמן.
7. המערער לא דיווח על הכנסות מהנכס בדוחותיו האישיים לשנים העוקבות 1993 – 1997, וכך הצהיר למשיב. לגבי השנים 1991 – 1992 חלה התיישנות, והמשיב לא טען לגביהן.
8. בשנת 1998 הוחלט על ידי המשיב לאחר בדיקה, למסות את המערער על הכנסותיו לשנים 1993 – 1997,  כלומר להעביר חזרה את ההכנסות ליחיד, בשונה מהדיווח, אשר נעשה בחברה.
9. הוגש ערר שנדחה בנימוק עיקרי, כי המערער לא הרים את הנטל והוכיח,  כי אכן ההכנסות מהנכס הוסבו לחברה. השופטת ברכה אופיר–תום כתבה:  "… בבסיס מחדלו עומדת העובדה הפשוטה, שלא היה בידו להציג בפניי כל הסכם הסבה בינו ובין החברה, כך שבכל מקרה לא הייתי יכולה לבחון מה בפועל היה טיבה של ההסבה, ומה היו תנאיה". המערער לא זכר אם היה הסכם או לא, כך גם יועץ המס, החוזים נערכו על שם היחיד ולא החברה, גם כאשר שמה צורף לחוזים או בחלקם – הדבר לא הספיק לשופטת כדי להכיר בהסבת ההכנסות. כמו כן, נפסק כי הפשרה שהושגה לשנים 1989 – 1990 בעיתית ולא עמדה על פתרון כולל, וכן לא שולמו ריביות  על ידי המערער.

1. השאלות שעמדו בפני בית המשפט:א. האם חובת תשלום המס  על ההכנסות משכירות הנכס מוטלת על החברה או  על המערער?

   ב. האם יכול היה המערער להסתמך על ההסכמה, שהושגה בפשרה, כבסיס להמשך דיווח ההכנסה על שם החברה?

2. לעניין השאלה הראשונה, בית המשפט הבחין בין עיתוק הכנסה לבין שימוש בהכנסה. במצב של עיתוק הכנסה צד אחד מעביר את ההכנסות לאחר, כאשר האחרון חייב במס. בשונה ממצב של  שימוש בהכנסה, בו הנישום שהעביר את ההכנסה, הוא זה שחב במס  ולא הצד המקבל.כאשר מעתיקים הכנסה, נדרשת הוכחה ברורה לכך, דבר שלא עלה בידי המערער לעשות. גם טענת המערער כי ההעתקה נעשתה משיקולי התנהלות בנקאית- אין בה כדי להוות טעם כלכלי עיקרי וכראייה המצדיקה את קבלת ההכנסות אצל החברה, וליצור מצב של עיתוק הכנסה.
3. לעניין השאלה השנייה נקבע, כי הסכם הפשרה היה פשרה נקודתית וגישור על עמדות הצדדים, ואין בו כל בסיס להמשיך ולחשב כך את השומות בעתיד, כלומר המערער חב אישית על בסיס מבנה המיסוי שצוין בפשרה.

הערעור נדחה. ניתן ביום 4.8.2004

הערות שוליים

1. עליון, ע"א 1107/03 יעקב טוהרי נ' פקיד שומה תל אביב 2

המאמר נכתב ביום 29.4.2015