המנהל לא הבין את הבקשה – ואז ניסה לתקן בכתב התשובה: ועדת הערר החזירה את התיק, ופסקה הוצאות לנישום

המנהל לא הבין את הבקשה – ואז ניסה לתקן בכתב התשובה: ועדת הערר החזירה את התיק, ופסקה הוצאות לנישום

בקשה להארכת המועד לתיקון שומה תידון מחדש, בדיון בעל-פה ובידי גורם אחר במשרד המנהל

מאת: דורית גבאי, רו"ח

מבוא

סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (1) מאפשר לתקן שומה בתוך ארבע שנים. בית המשפט העליון קבע בעניין רייך (2) שגם את ארבע השנים האלה אפשר להאריך, מכוח סעיף 107 לחוק, כשיש "סיבה מספקת". זהו כלי חשוב לנישומים שגילו טעות בשומה אחרי שהמועד חלף.

בעניין טיבי (3) הגיש נישום בקשה כזו, אבל המנהל דחה אותה מסיבה שלא הייתה קשורה אליה בכלל. ועדת הערר בחיפה, בראשות כבוד השופטת אורית וינשטיין, לא הסכימה שהמנהל "יתקן" את הטעות בכתב התשובה לערר, והחזירה את הבקשה לדיון כדין.

עיקרי העובדות

1. העורר הגיש למנהל מיסוי מקרקעין חיפה (להלן: "המשיב") בקשה להאריך, מכוח סעיף 107, את המועד להגשת בקשה לתיקון שומה לפי סעיף 85.
2. הבקשה הוגשה באפריל 2026. בהגשה הראשונה, הנימוקים לא נקלטו אצל המשיב, והעורר נאלץ להגיש שוב.
3. המשיב דחה את הבקשה. מהנימוקים עלה שהוא סבר שמדובר בבקשה להארכת מועד מהותי אחר – תקופת 24 החודשים למכירת דירה בפטור לפי סעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק – והפנה לעניין יעקובוביץ (4), שעסק בכך.
4. בכתב התשובה לערר הודה המשיב שנפלה שגגה בהחלטה. אבל במקום לתת החלטה חדשה, התייחס לבקשה האמיתית לראשונה בכתב התשובה, ודחה אותה שם. לדבריו, כך היה יעיל יותר.
   
   מה נפסק?
   
   
5. ועדת הערר בוחנת החלטה – לא כתב תשובה
   הוועדה הבהירה שתפקידה לבחון החלטה שניתנה בעניינו של העורר. כשניתנה החלטה שגויה, כתב תשובה בערר אינו יכול לבוא במקומה. ובלשון הוועדה: "בהיעדר החלטה סדורה שנערכה כדין על ידי המשיב, לא יכולה לקום סמכות לועדת הערר לדון במה שהמשיב לא החליט לגביו".
   
   
6. זה גם לא יעיל
   הוועדה דחתה את טענת היעילות: התנהלות כזו אינה תורמת ליעילות הדיון, "אלא להיפך".
   
   
7. החזרה לדיון כדין
   בהסכמת הצדדים, הבקשה הוחזרה למשיב. על המשיב לזמן את העורר לדיון, לשמוע את טענותיו, להציג לו את עמדתו ולאפשר לו להגיב – ורק אחר כך להחליט. הוועדה הוסיפה שבהינתן המשמעות הכספית של הבקשה, "ספק גדול" אם אפשר היה להחליט בה בלי לזמן את העורר לדיון כלל.
   
   
8. גורם אחר
   הוועדה המליצה, וכך גם נקבע, שההחלטה תינתן בידי גורם מוסמך אחר במשרד המשיב, ולא בידי מי שהחליט בפעם הראשונה – כדי שהבקשה תיבחן "באופן נקי ובנפש חפצה", בשיקול דעת עצמאי.
   
   
9. יום ההגשה
   הוועדה קיבלה את טענת העורר שהבקשה הוגשה לראשונה במועד המוקדם, ושהמשיב החליט בלי לראות את הנימוקים. לכן יש לראות ביום ההגשה הראשונה את יום הגשת הבקשה.
   
   
10. הוצאות
    הטעות היא טעות שנפלה מלפני המשיב", והאופן שבו בחר להתמודד איתה יצר לעורר עלויות. לא היה מקום לשום טרוניה כלפי העורר על כך שהגיש ערר.
    
    הערר נמחק בהסכמה, והבקשה הוחזרה לדיון אצל המשיב. המשיב חויב בהוצאות העורר בסך 8,500 ₪.
    
    ניתן ביום 07.09.2026.
    
    דעת המחברת
    
    החלטה קצרה, מסר חשוב.
    לרשות מנהלית מותר לטעות. אסור לה לתקן את הטעות בדרך שעוקפת את זכויות הנישום. מה שהמשיב עשה כאן – לתת החלטה שגויה, ואחר כך להחליט את ההחלטה "האמיתית" בכתב התשובה לערר – פירושו שהנישום לא קיבל אף פעם החלטה מנומקת בבקשה שלו, לא נשמע לפניה, ונאלץ להתגונן בערר מפני נימוקים שראה לראשונה. ועדת הערר אמרה זאת בבירור, ואני מצטרפת לדבריה.
    
    הקשר לפסקי דין אחרים מהתקופה האחרונה.
    
    ההחלטה מצטרפת לקו ברור בוועדות הערר בחודשים האחרונים: בעניין תוסייה כהן נקבע שדיון טלפוני בהשגה "אינו בגדר דיון שומתי כדין, אלא אך 'שיחה'", ושהעד מטעם המנהל צריך להיות מי שהחליט. כאן נקבע שאי אפשר להחליט בבקשה בעלת משמעות כספית בלי לשמוע את הנישום, ושההחלטה החדשה תינתן בידי גורם אחר. המסר לרשות המסים עקבי: הליך שומתי הוגן אינו מותרות. הוא תנאי.
    
    וזו גם תזכורת לגבי הארכת המועד לתיקון שומה.
    
    בקשה לפי סעיף 107 להארכת המועד שבסעיף 85 היא בקשה לגיטימית, שבית המשפט העליון הכיר בה בעניין רייך. היא אינה בקשה "להאריך מועד מהותי" שאי אפשר להאריכו. כשהמנהל מערבב בין השניים – יש לעמוד על כך. מי שמגיש בקשה כזו צריך לנסח אותה בבירור: לציין את סעיף 85, את סעיף 107 ואת הלכת רייך, ולפרט את "הסיבה המספקת".
    
    לתשומת לב:

1. ראשית, כשמגישים בקשה למנהל – שמרו אישור על ההגשה ועל כל הצרופות. כאן זה הציל את יום ההגשה המוקדם.
2. שנית, אם ההחלטה שקיבלתם אינה עוסקת בבקשה שהגשתם – אל תסתפקו בכתב התשובה. דרשו החלטה כדין.
3. שלישית, בבקשה בעלת משמעות כספית – בקשו מראש דיון בעל-פה, בכתב.
4. רביעית, כשהמנהל טועה וגורם לכם להוצאות – בקשו הוצאות. ועדת הערר מוכנה לפסוק אותן גם נגד הרשות.
   
   בשורה התחתונה: ועדת הערר בוחנת החלטות, לא כתבי טענות. מי שלא החליט כדין – יחזור ויחליט.
   
   הערות שוליים:

1. חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, סעיפים 9(ג1ג)(2)(ב), 85 ו-107.
2. ע"א 9817/17 מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' מיטל אביבי רייך (21.2.2021). ראו גם את המאמר על ו"ע 60414-09-22 אורון נדל"ן נ' מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים, שעסק בהארכת המועד לתיקון שומה.
3. ו"ע 80173-05-26 אדמונד טיבי נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (7.9.2026); כבוד השופטת אורית וינשטיין, יושבת ראש הוועדה.
4. ו"ע 25437-01-19 יעקובוביץ נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה.
   
   

נכתב ביום 14.10.2026 

#5036